אם תשאלו כל אדם יצירתי הוא יאמר לכם- שחלק מתהליך היצירה הוא "כאוס".
כדי ליצור משהו חדש, כדי ללדת יצירה חדשה- יש להסכים לחוות לפעמים אי-ידיעה, חוסר וודאות או חוסר השראה, ויש להסכים לחוות את ה"בלאגן" הזה, שמתוכו יוצא הסדר החדש.
גם בתהליך ההתעוררות קיים העניין הזה-
נכון, למשמעת עצמית וגם להבנה מסודרת ולוגית יש מקום בתהליך התעוררות עמוק והוליסטי…
רוחניות כוללת אצל רובנו, בשלב כזה או אחר, תרגול שיטתי של מדיטציה, יוגה, שהות עם מורה, ותרגולי נוכחות שונים.אך מניסיון- כל שוחר רוחני צריך להרשות לעצמו לזרוק את התהליך הרוחני לכל הרוחות אחת לכמה זמן.
צריך לדעת פשוט לשחרר את הזהות הזו- של מתפתח רוחני- ולהיות חופשי ממנה לגמרי לכמה זמן שנדרש- זה יכול להיות למשך 5 דקות, לשעה, לשבוע…. ולפעמים זה נדרש גם לתקופות ארוכות מאד, כמו כמה שנים.
מורים רוחניים בד"כ לוקחים על עצמם את התפקיד להניע אותנו ולעודד אותנו להיצמד לתרגול ולנתיב הרוחני שלנו- אך מעטים הם המורים שיספרו לכם את הדבר הבא-
לא ניתן, ואי אפשר באמת לרדת מהנתיב הרוחני.
הנתיב הרוחני אינו משהו ש"אנחנו עושים" ….
ישנן תקופות שנראה שאנו יותר "עושים" משהו ברור- מתרגלים משמעת כלשהי, או נצמדים למורה כלשהו ומקשיבים לו באינטנסיביות.
אך ישנן תקופות שנראה שסטינו מהדרך. אולי אנו מבולבלים לגבי הכיוון, לא מבינים דברים, ואולי לא בא לנו לתרגל שום דבר… פשוט… "עזבו אותי מכל העניין הזה"…
האמת היא- שגם אם נראה ש"סטינו"… לא כך הוא הדבר.
התקופות הללו של "הסטייה" חשובות ללימוד שלנו לא פחות מהתקופות שבהן אנו עומדים באיזו משמעת.
הניסיון להיות עקבי בכוח בדרך הרוחנית משתלם למעט מאד אנשים. רובנו זקוקים להתרחקות וההתקרבות הזו… אנו פונים פנימה, ואז יוצאים שוב אל החיים, מתנסים בהם, נתקלים ולומדים, ואז חוזרים חזרה למצב של בחינה פנימית.
בד"כ האדם עובר מחזורים רבים כאלו, כאשר לאט לאט מתבהר ומצטייר הנתיב הרוחני שלו, והוא הופך להיות יותר ממוקד. הצורך לצאת החוצה הולך ויורד באופן טבעי, יחד עם הבשלת התהליך לאורך השנים.
אך עם זאת- גם אדם שנמצא בצורה מאד ברורה על נתיב ההתעוררות- זקוק מידיי פעם לחופש.
אז אני מרשה לעצמי לזרוק מעליי את התפקיד הזה של "שוחרת רוחנית" מידיי פעם.
להשליך אותו מעליי כמו ז'קט אלגנטי שאין בו כבר צורך…
להשליך מעלי את כל "כובד" האחריות להתפתחות שלי, לתהליך שלי, לתרגול שלי…. לכל הזהות שלי כמישהי רוחנית… להתאוורר. לראות סדרה, או לצאת לבילוי או משהו…
כשאני עושה זאת, אני רואה את ה"ז'קט" הרוחני הזה חוזר אלי ומתלבש עלי מחדש בזמן שלו, אבל באופן טבעי ואגבי יותר.
זה כאילו הז'קט הזה חוזר בדמות קרדיגן רך ובייתי, פחות פורמאלי, נוח יותר, אני אפילו לא מרגישה שאני עושה משהו עכשיו…
עד הפעם הבאה.