כאשר אנו מאטים מספיק את תנועתנו, ומרככים את ההתנגדויות שבנו, חלה בהדרגה "הסתנכרנות" עם התנועה של העולם.
זה כמו בתורת היחסות של איינשטיין- כאשר שני עצמים נעים באותה מהירות יחד, אין תנועה בינהם.
באופן דומה- כאשר התנועה שלנו נעשית "אחת" עם תנועתו של העולם-
כבר אין אנחנו… ואין עולם.
אנו כאילו "נעלמים" או נמוגים אל תוך הרקע שלנו… נפרדים, אך לא נפרדים. פועלים, אך לא פועלים. התנועה…. קורית מתוך מנוחה.
זה הוא הסוד של הסנכרון- כאשר הוא משתלט, אין כבר הפרדה…
התפיסה משתחררת כדי לראות, שמעולם לא היה "עושה", מעולם לא היה "עולם"… רק תנועה, שהיא בעצם מנוחה נצחית.
השקט מכיר בעצמו….
הדרך להגיע לכאן היא ללא-דרך.
להסכים בכל רגע עם כל תנועה פנימית שעולה. עם הרגש הזה, עם המחשבה…
זה המקבל את "עצמו"… את התנועה בתוכו- סופו שיקבל לבסוף את העולם כפי שהוא.
מתוך הקבלה, המקבל, ומה שהוא מקבל, מתמוססים אחד לתוך השני…
ונשארת רק הקבלה עצמה.
זה חייב לקרות כך…. זה חייב להיות כך….
זה כבר כך. כאן ועכשיו.