למה מתכוונים המורים הרוחניים כשהם אומרים ש"אין אני"…
כבני אדם, התפיסה שלנו בד"כ מטעה אותנו לחשוב (באופן מובן), שאנחנו – זה בעצם הגוף שלנו.
דרך חקירה עצמית (תהליך של שנים) למדתי לראות, שהאמת קצת אחרת.
למעשה – אנחנו תודעה. בתוך התודעה הזו מופיע הגוף שלנו, כל העולם הזה, כל מה שאנו יכולים לתפוס, לראות ולחוש.
כאשר הדבר הזה מתבהר לאדם, הוא יכול לראות שאין בעצם שום "אני".
למשל- כש"אני מדוכאת" או עצובה… מה יש שם באמת?
בהתבוננות כנה אפשר לראות שיש שם פשוט תחושות, רגשות, מחשבות …. ו…. זהו.
יש תחושות ורגשות "בגוף"… ואיתן מופיעות גם מחשבות מסויימות.
אני לא אומרת שאין גוף…. בהחלט נראה שיש גוף, וקשה להתווכח עם זה.
העניין הוא שאי-אפשר לומר שהתחושות, הרגשות והמחשבות שעולים… עולים עבור "אני" כלשהו.
האני הוא מעין… סיפור.
למעשה התחושות, הרגשות והמחשבות עולים עבור התודעה שרואה אותם, שחשה אותם.
מה שאנחנו זו תודעה, והתכונה של תודעה הוא שהיא עדה לדברים. התחושות והרגשות עולים בתוך התודעה, וגם נעלמים לאחר זמן מה….
בתוך החוויה הזו, יש לרובנו גם את המחשבה- "אני"….
"אני מדוכאת"… "אני עצובה"…
אבל למעשה ה"אני" הזה… הוא רק עוד מחשבה, והיא מופיעה כמו כל שאר המחשבות בתוך התודעה….. התודעה שהיא בעצם אנחנו.
כאמור, זה טבעי שה"אני" הזה יופיע כמחשבה… אפילו שהוא, למעשה, אשלייתי.
בגלל איך שהחיים נראים, כאילו אנחנו "בתוך גוף"… אנו מתרגלים לחשוב שזו האמת. כמו-כן נהוג לחשוב בצורה זו בחברה המערבית, ואפילו ניחשב לחריגים אם נאמין אחרת…
אך בדיקה כנה ועמוקה מראה- שאנחנו לא בתוך הגוף………. הגוף הוא "בתוכנו".
כל התופעה הגופנית, הכוללת את המחשבות, הרגשות, התחושות, והמראה של הגוף… כולן מופיעות בתוך התודעה. התודעה שהיא אנחנו.
למעשה, יהיה מדוייק לומר ש"לגוף יש מחשבה/רגש/תחושה"…. אבל הגוף מופיע בנו. בתוך התודעה שהיא אנחנו.
טוב.
אבל מה זה עוזר לי? מה זה עוזר לי לומר שהדיכאון לא שלי? שיש פשוט "תחושה של עצבות"…?
עדיין יש עצב. עדיין יש כאב…. מה עוזרת לי כל הפילוסופיה הזו?
בתחילה- זה לא עוזר. לתהליך של שינוי הפרספקטיבה מראיית עצמנו כ"אני" שמזוהה עם גוף, לתפיסה עצמית של "עצמי" בתור תודעה- קוראים תהליך התעוררות.
זה הוא תהליך שלוקח בד"כ כמה שנים (לפעמים שנים רבות), מיכיוון שהזהות של "אני" שהוא גוף הוטבעה בנו מילדות, במשך שנים. היא מקובעת בנו כתבנית עמוקה- וקשה לשנות אותה.
אך כאשר אנו יכולים לראות עצמנו כתודעה, זה אכן משנה את חוויית החיים בצורה דיי משמעותית…
גם אם עדיין יש כאב, או יש רגש- ההקשר של הכאב או הרגש כאילו הם קורים ל"מישהו" שהוא "אני"…. התמוסס…
אשליית ה"אני" נוטה לתפקד כמעין "עוגן", שמקבע את המחשבות, הרגשות והתחושות שלנו לתבניות מוצקות. זה כאילו שהרגשות/מחשבות לא חופשיים לבוא וללכת, אלא "נתפסים" על תחושת ה"אני", כמו על מגנט. זה כמו למשל ביום קודר-
חשבו על השמיים ביום קודר וסוער. יש עננים כהים, ברקים ורעמים… הכל מאד טעון.
עכשיו חשבו על השמיים… האם השמיים קודרים??
לא בדיוק- מזג האוויר הקודר עובר בתוך השמיים. וכאשר הוא עובר בהם, השמיים עצמם לא מתקדרים, הם רק נראים ככה. כאשר מזג האוויר חולף, השמיים מגלים את טבעם המקורי- בתור מרחב תכול נקי ושליו.
כך גם אצל האדם ה"ער", שהבין את טבעו כתודעה, שבתוכה קורים הדברים-
לפעמים עובר בו מזג אוויר סוער, כמו רגש, כאב או מחשבות מוטרדות- הוא מרגיש אותם, אך הוא גם יודע שהם לא "הוא"…. שאין "הוא", רק תודעה ערה ונוכחות, שבתוכה הכל הולך-ובא…
כמו עננים בשמיים.