הביטו נא בטבע שמסביבכם.
לכל ייצור ביולוגי ישנו "זרע" שממנו התפתח, ושהכיל את כל המידע הגנטי להתפתחותו.
זרע של שיח וורדים מכיל את כל האינפורמציה כדי לפרוח, אך התנאים שהוא פוגש בחיים, האדמה בה נטמן, כמות המיים והאור, הטיפול לו זכה מגנן מסור… כולם משפיעים על האופן שבו הוא יצמח וילבלב.
כך גם אנחנו, בני-האדם. באנו מזרע כלשהו. לייתר דיוק- זרע ובייצית אשר התאחדו, ובהתחברם יחדיו יצרו את העובר- שממנו צמחנו והתפתחנו.
העובר הזה כולל מיידע רב לגבי הילד, ואז האדם הבוגר, אשר יתפתח. אילו יכולויות, כשרונות ונטיות יהיו לו… או במילים אחרות מה טבעי לו?
הניסוי של יומן-דיזיין מכוון בדיוק ל"זרע" הזה שטמון בנו. לא כולנו התפתחנו בצורה מייטבית, החיים והתנאים בהם גדלנו משפיעים רבות על התפתחותנו. הניסוי של יומן-דיזיין מבקש "לנקש ולזבל" קצת את האדמה שמסביבנו, להעשיר אותה, לפנות מאיתנו גורמים מפריעים, כך שהתכונות הטבעיות שלנו יוכלו להשתחרר מתוכנו, ולפרוח קצת יותר.
הניסוי של שיטת יומן-דיזיין הוא כלי להביא אותנו לאופן של תנועה וניווט בחיינו שהיא טבעית יותר.
ברור שלהתנהל באופן טבעי- בעולם שאינו טבעי- זה דבר מורכב… אחרת, לא היינו צריכים כלי כזה.
עבור רבים מאיתנו, העולם והחברה האנושית, והתבניות הלא-טבעיות שהן סיגלו לעצמם השפיעו עלינו כ"כ, שהטבעיות שלנו נפגמה. גם אם לא נפגמה, והתפתחנו יחסית הייטב- לרוב אנו עדיין נמצאים עם עצמנו בדו-שיח לא פשוט ומכביד לגבי איך שאנו אמורים וצריכים להתנהג ולהתנהל.
רבים מאיתנו נמצאים בתוך מעין "מרדף" תמידי אחרי משהו שהוא לא אנחנו, ואנחנו אפילו לא מודעים שאנו עושים את זה, ולאיך שזה משפיע עלינו.
כאשר אדם מגיע לניסוי של יומן-דיזיין, הוא בד"כ מגיע מפני שמשהו בו מוכן "להרפות". להרפות מדפוסים שהם "לא הוא".
שיטת יומן-דיזיין לא מבטיחה דבר. לא הצלחה, לא אושר….
הדבר היחידי שמובטח הוא שאם אכן נוכל לבצע את ה"ניסוי", נגלה צורת תנועה וצורת קיום שהיא יותר טבעית לנו.
ועכשיו דימוי:
זה כמו שטיח, שיש עליו המון אבק, ומרוב אבק – לא רואים את היופי של השטיח.
כדי להסיר ממנו את האבק- צריך לנער את השטיח.
הניסוי של יומן-דיזיין הוא "חתיכת ניעור…"
זה הוא תהליך שבא "לנער" מעלינו את כל מה שאינו "אנחנו"… ומה שנשאר, זה השטיח… זה מה שבאמת יש שם.
לא מדובר פה בהבנה אינטלקטואלית של מי שאנחנו, אלא ב"התרגלות מחדש"… בהדרגה… לתפקד בטבעיות, בתור "עצמנו".
באופן פרדוקסלי- אם אנו נאחזים באיזו שהיא הגדרה של "מי אנחנו"- זה מפריע לזרימה הטבעית שלנו. שיטת יומן-דיזיין מלאה בהגדרות, אך ההגדרות הללו, לתפיסתי, לא נמצאות שם כדי שניאחז בהן, ונהפוך אותן לרעיון מקובע לגבי מי שאנחנו.
התפקיד של הידע התיאורטי, ההגדרות וההסברים של יומן-דיזיין הוא להראות שישנה איזו שהיא לוגיקה מאחורי הפרקטיקה. הבנה כזו יכולה מאד להרגיע את המתנסה, בשלביו הראשונים של ה"ניסוי"… וההסברים הללו יורדים לרזולוציה מאד מאד גבוהה (מפורטת), ומסבירים הרבה מאד אלמנטים בהתנהגות האנושית.
קל להיאחז בהסברים הללו, אולם השכל שלנו לא בנוי להכיל ו"לסנטז" את כל הפרטים לגבי מי שאנחנו, וגם אם הוא בנוי לזה, תפיסה מושגית מפורטת כזו מפריעה לזרימה הטבעית יותר ממה שהיא תורמת. כמו שנאמר "מרבה נכסים, מרבה דאגות"… מי שיש לו הרבה "נכסים אינטלקטואלים" ותפיסות לגבי מי שהוא, זה הופך שוב לגורם שמפריע לזרימה הטבעית שלו.
אפשר לדמות את הידע של יומן-דיזיין לקביים.
לא היינו רוצים ללכת עם קביים כל הזמן, אולם כאשר הרגל שלנו שבורה, הקביים מאד עוזרים לנו.
באותו אופן- אנו נשענים על הידע של השיטה, וגם על הכלי המעשי של אסטרטגיה-וסמכות, בזמן שאנו "משחררים" דברים אחרים… הם מהווים לנו נקודת משען, ונקודת וודאות.
אולם, באיזה שהוא שלב אנו חייבים להרפות גם מה"קביים" האלו. אחרת אנו נהיה פשוט כמו זה אשר נצמד לקביים שלו גם אחרי שהרגל שלו החלימה…
לפי הבנתי, פרט למקרים מסויימים, האדם לא נועד לתפקד בעולם מתוך ידיעה ברורה של למה הוא עושה מה שהוא עושה… בדיוק כמו שאף אחד לא יודע בדיוק איך הוא פותח-וסוגר את כף היד שלו. מעטים האנשים שיש להם ידע תיאורטי מקיף על איך המנגנון הזה עובד… ועדיין, כל אדם יודע לפתוח-ולסגור את כף ידו. (תודה לאלן ווטס על הדימוי הזה).
אנו אמורים לנוע בטבעיות בחיים בתור מי שאנחנו, מתוך איזו שהוא אפשור-פנימי, ומתוך איזה אמון פנימי בחיים. את ה"אמון" הזה ניתן לפתח, ואחת הדרכים לפתח זאת, הוא הניסוי של יומן-דזיין.
ישנם כמה אנשים שדרכם הטבעית בחיים כוללת את החקירה והאימוץ של השקפת העולם והתפיסה של יומן-דזיין למשך פרק מאד ארוך בחייהם, ואולי אף יש להם תפקיד להנחיל את הכלים הללו לאנשים אחרים. אולם, לפי התפיסה שלי, מדובר במקרים מעטים.
מה שמאפיין את גישתי הוא יכולתי להבין את התפיסה הלוגית של שיטת-יומן דיזיין, לצד היכולת שלא להיאחז בידע. כאשר יוצא לי לתמוך בתהליך של אנשים לקראת חיים "טבעיים" יותר דרך הכלי של יומן-דיזיין, אני משתדלת לעשות זאת תוך הנחלת אי-היאחזות בידע עצמו.
העיקר בעיני הוא החוכמה האינטואיבית שנולדת בתוך האדם תוך כדי הניסוי.
אם יש לכם מקום לדימוי נוסף- זה קצת כמו באימון של אמנויות לחימה.
המורה נותן לתלמיד תרגילים, שמאפשרים לו לשנות את אופן הפעולה שלו, ולעורר מחדש את התפקוד של האינסטינקטים שלו. המטרה היא הנחלת הרגלים מסוג חדש, ולהחיות מחדש את האינטואיציה.
כך אני משתמשת גם בשיטה- זה עבורי סוג של תרגול, שמטרתו לעורר באדם משהו שכבר נמצא בתוכו, אך אולי אינו זמין עבורו כל-כך.
מורה לאמנות-לחימה לא ישים דגש על הפילוסופיה או התפיסה המחשבתית של השיטה.
אולי הוא יספק צורת חשיבה שתואמת את החוויה החדשה של התלמיד עקב האימון-המעשי, ותומכת בה.
אך ללא החוויה החדשה- שום דבר הוא יאמר לא ייקלט, ולא יהיה בעל ערך.
באותו-אופן, בשיטת יומן-דיזיין טמונה חכמת-חיים, עקרונות מסויימים שמצביעים על תפיסה מסוג חדש. העקרונות הללו תומכים בחוויה של כיוונון- מחדש של האדם להסתמכות על מה שאמיתי, על מה שטבעי עבורו. אין לתפיסות הללו ערך ללא החוויה עצמה.
החוויה עצמה מהווה הן את המטרה האמיתית והתוצאה של הניסוי של יומן-דיזיין, והן את הדרך העיקרית להגיע לשם.
גנן מיומן יודע, שבצמח ניתן לטפל מעט מידיי… אך גם יותר מידיי.
אם נגונן על הנבט מידיי, נסתכל בו, ניגע בו יותר-מידיי, וניתן לו יותר מידיי מיים- הוא עשוי "להחנק", והתפתחותו תיפגע.
כך- עודף ידיעה שכלתנית של "מי אנחנו" יכולה לחנוק, כבייכול, את ההתפתחות הטבעית שלנו.
שימוש נכון בשיטות להתפתחות עצמית, בלי היצמדות-יתר לאיזו תמונה מקובעת מידיי של עצמנו או של העולם, יכול לאפשר לנו "לנבוט" ולהתפתח בצורה טבעית ואורגנית, ולא מאולצת ורוויית מאמצים ומעצורים.
הרי גם הנבט- לא יודע בדיוק מה הוא אמור להיות… הידיעה נמצאת בתוכו, מעבר לכל "ידיעה"… והיא מתבטאת מעצמה, בתנאים הנכונים….
הכותבת נמצאת בתהליך אישי בן כ-6.5 שנים עם יומן-דיזיין (Human Design), ותהליך של כ-3 שנים עם המפתחות-הגנטיים (Gene keys), וכן תהליך חקירה וגדילה בן 20 שנה.
An impressive share! I have just forwarded this onto a coworker who was doing a little research on this. Marcela Odo Jezabel
Good to know… thanks!